למה אנחנו לא מאמינות להן?

ישבנו מספר חברות בבית קפה למפגש חולין ועלה לדיון מקרה של גבר ידוע, בעל שם, שמואשם בתקיפה מינית. המתלוננת טוענת שלפני שנים, בהיותה בת 18, מטופלת בהפרעות אכילה, הותקפה על ידי אותו אדם שהינו מבוגר ממנה ובעל סמכות. לאחר שהיא התלוננה נוצרה בציבור סערה, כתמיד. הוא ידוע והיא אנונימית ובשנים שהיא שתקה הוא הלך וצבר לו שם, במות וממון – מה שהביא לא מעט אנשים למסקנה שלו אין במה להתבייש ולה אולי יש מניע נסתר, הרי לא אמרה דבר.

סיבות על גבי סיבות נאמרו במרחב הנשי בו נכחתי, מצדיקות למה צריך להאמין לו ולא לה. וכך ישבנו, חבורה של נשים משכילות ועצמאיות, כשעל המוקד ומבלי שנבחין, אישה נוספת שאנחנו לא מכירות ושאינה בינינו. לא היה לידינו אף גבר שצריך היה להעמיד פנים עבורו או להיות לטובתו ועדיין אחת היתה נגדה, אחת בעדה, אחת לקחה על עצמה את תפקיד השופט והשאר שתקו.

יש לה מה להפסיד

המפגש החברתי עליו אני מדברת לא התרחש בגלקסיה רחוקה או בזמנים אחרים אלא בימים אלה; רגע לאחר הרשעתו של אלירן מלול ברצח מיכל סלה, ימים ספורים לאחר הרצח של רחל אייזנשטדט בידי בעלה גיא שפירא והרצח של ליטל יעל מלניק בידי איש צוות מהמוסד הפסיכיאטרי בו שהתה. אלה כמובן אינם המקרים היחידים וכולנו מודעות לכך שישנם אירועים נוספים בהם נשים נפגעות ומנוצלות. חלקם הגיעו לבית המשפט וחלקם מתרחשים ברגעים אלה ממש, בתוך חדרים והרחק מהעין השיפוטית שלנו.

מאותו מפגש יצאתי מהורהרת, למה אנחנו כנשים בוחרות לא פעם את הצד שלו ולא את הצד שלה, ולמה אנחנו ממשיכות לשתוק? רובינו עברנו חוויה אחת אם לא יותר בה הותקפנו במעלית, בצבא, בעבודה ובבית; על ידי אנשים שהכרנו וכאלה שלא. לעיתים הצלחנו לברוח, אך לרוב הגבנו בשיתוק ואין ספק שאנחנו יודעות עד כמה קשה לדבר.

נשים שמתלוננות יודעות שקיים סיכוי גבוה שיפסידו מהסיטואציה ומכל מה שנלווה לה. הן יוצאות מהאנונימיות לזירת התגוששות שלא הן קובעות בה את החוקים. הן יודעות שלא יאמינו להן, יאשימו אותן ששתקו. ברור להן שכל ההיגיון עלי אדמות יגוייס כדי להוכיח שלא היו דברים מעולם ואם היו, הרי הכול זניח. ובכלל, אם את חיה ונושמת, אז תגידי תודה ותשתקי.

אם נשים שכאלה, למרות שהן יודעות מראש מה יקרה, בוחרות להשמיע את קולן – אני רוצה לעמוד לצידן.

איפה היית ולמה עכשיו?

אנחנו לא התלוננו. לא פצינו פה על המפקד בצבא שניצל את סמכותו באופן לא ראוי, לא סיפרנו על האיש האנונימי שתקף אותנו בשירותים והבלגנו על כל האמירות הסקסיסטיות בפינת הקפה בעבודה. מאותה הסיבה שלא אמרנו דבר גם הן לא דיברו. אנחנו יודעות למה. הרי גם אנחנו קופאות ממילים, מיד שחודרת, אז למה אנחנו מצפות מאחרות לדבר?

ידוע שהקיפאון הוא חלק מתגובה פיזיולוגית מוכרת ואוטומטית. הוראה מהמוח אל הגוף בעת סכנה מיידית ולא באמת מתוך בחירה חופשית. חיות, אנשים ונשים בעת איום מגיבים בתקיפה, בבריחה או בשיתוק ויכול להיות שזו הסיבה האמיתית לשתיקה שלנו.

"טוב", אומרים לי, "אבל עשרים שנה או שלושים זו לא סכנה מיידית."

האמנם?

קיים זמן אחר לטראומה, הוא שונה מהזמן החיצוני ומהאופן בו אנחנו סופרים דקות ושעות. דקה מאירוע טראומתי יכולה לקחת חיים שלמים ואינה שווה לדקה שבשעון. ובכלל מי קובע מתי הסכנה חלפה? האם זו הזכות של הטוקבקיסטים, השופט או של אותה אישה?

רצון של אדם אחר כבר הכניע בעבר את גופה ונפשה אז אולי נשאיר לה לפחות את הזכות להחליט מתי נכון לה לדבר, מבלי להחזיק זאת כנגדה.

גם אנחנו היינו שם

הסופרת אלנה פרנטה בספרה "המצאות מזדמנות" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019), כתבה קטע קצר בשם "הגועליות", שמתייחס ליחס נשים לנשים. היא כותבת שהיא לא תדבר בגנותן של אחרות גם אם אינן נחמדות, כי היא יודעת מה נדרש מאישה כדי לחיות בעולם שקודד על ידי גברים. מתוך אותו סיר לחץ של מציאות אליה נולדנו ובה גדלנו, אנחנו לא תמיד "נחמדות" או חומלות כלפי נשים אחרות, למרות שאת השביל בהן הן הולכות אנחנו מכירות על בשרנו. אנחנו יודעות שאסור לנו להיות עצמאיות מדי, לא נשיות, כן נשיות, תוקפניות ומדברות. ועדיין אנחנו שנמצאות באותה הקלחת, שופטות אותן – אותנו – באותם הכלים שאנחנו נשפטות על ידי הגברים.

אני חיה בתוך מערכת החוק והמשפט, מכבדת ומוקירה אותה. נעזרת בה כדי להגן על הלקוחות שלי אבל גם מודעת לכך שהיא רציונאלית, מחפשת הוכחות, בנויה על ראיות, תופסת את המציאות בדרך אחת ולעיתים, מה לעשות, חושבת כגבר. רגשות הם מונח ספרותי בעיניה, נזיל ולא משהו שניתן להיאחז בו. זו לא מערכת שחלילה מנסה להתעלם אבל נשים שעברו התעללות בהחלט צריכות להיאבק בה עבור הגנה וזכות. המערכת יודעת כיום מה עושים במקרה של פנס בעין אבל היא עוד לא מצאה את הדרך להתמודד עם מה שלא משאיר סימנים על העור, כמו פגיעה נפשית.

המילים בכתבה הזו אולי אינן קבילות בבית המשפט, אבל הן כן חברתיות וכן מוסריות. אפשר לבנות איתן מדינה וחברה בריאה ורצוי ללכת איתן למכולת. הן עוסקות בסולידריות, בכבוד לזולת, בסובלנות ובאחווה. וייתכן שאם נתמיד, הן יצליחו גם לעורר שינוי ביכולת של המערכת המשפטית להתבונן נכון יותר ולתת מענה מתאים גם למקרים בהם הפגיעה אינה נראית.

ומה הלאה?

מתוך ההיכרות שלנו עם סיטואציות דומות, אני רוצה להיות עבור אותן הנשים, גם אם הן לעולם לא יהיו חברות שלי. להיות בעדן כי הן לבד, וכשאנחנו שותקות אנחנו מניחות עוד לבנה בחומה שמבודדת גם אותנו.

חלקנו מגדלות בנות ודור ההמשך, גם אם אף אחת לא תאמר זאת בקול, ממשיך להדהד לעולם את האופן שבו לימדנו אותו לתקשר, לדבר או לשתוק.

אם אנחנו משמרות עולם כוחני שבו לאישה אין באמת סיבה טובה לומר שגבר פגע בה –   למערכת המשפטית ולחברה קל יותר שלא לייצר מנגנון שמאפשר לנשים להתלונן או לקבל עזרה, כשהן עוברות התעללות, פיזית או נפשית.

לכן דברו, עזרו לנושא לעלות למודעות ולהישאר שם. קחו חלק ביצירת מציאות שבה אישה לא תחשוב פעמיים לפני שהיא תשבור שתיקה והגבר יחשוב שלושים ואף ארבעים, לפני שיפגע בה או בכל אחת אחרת.

בינתיים אני עומדת לצידן, לצידנו, הנשים – פחות שיפוטית, פחות מצקצקת בלשוני. יודעת שקשה להן ולי ולכולנו, כי החברה בה אנחנו גדלות, חיות ומגדלות, עדיין משאירה אותנו במאבק תמידי.

ענבר דרור, עורכת דין לענייני משפחה ומעמד אישי

ליעוץ ראשוני התקשר/י עכשיו: 058-4882882

או מלאו פרטים ונחזור אליכם בהקדם